רועי ברזילי סגן ראש עיריית רמת גן: מפגן כוח במסווה של קודש: להחזיר את המסורת לצניעותה
27.08.26 / 12:39
היהדות מעולם לא הייתה דת מיסיונרית, ולא עודדה מצעדי רחוב מוחצנים או פולחן ראווה. המקורות המכוננים שלנו מציבים עיקרון ברור" :וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו').
בשנים האחרונות מתרחש שינוי עמוק ומטריד במרחב הציבורי של השכונות שלנו. מה שהיה פעם מרחב משותף, מאופק ומכבד, הפך לזירה של הפגנת נוכחות דתית רועשת ומוחצנת: צופרי ענק רבי-עוצמה המותקנים על גגות בתי הכנסת ומרעידים את הבתים בכניסת השבת; תהלוכות הכנסת ספר תורה שנראות יותר כמו מסיבות טבע מוטוריות עם חסימות כבישים ומוזיקה בעוצמה מחרישת אוזניים; ודוכני תפילין שמוצבים בצמתים מרכזיים ובפתחי מרכזים מסחריים כדי לייצר נוכחות מיסיונרית ברשות הרבים.
לכך מצטרף קוד ויזואלי מובהק שהפך לסמל סטטוס רחובי – ציציות ענק המשתלשלות ברישול מופגן עד הברכיים, כיפות שחורות ענקיות וסמלי דת שהפכו לחלק מתרבות של "פוזה", המוכרת כיום כתרבות ה"נודר-דוקר" והנאו-ערסיות בואכה נהוראיות.
ייתכן וזו תרבות נגד שהיא בסך הכל תגובה לתהליכים פוליטיים ותרבותיים שעוברים על החברה הישראלית הליברלית שהפכה בשנים האחרונות ליותר קוסמופוליטית אך כך או כך, זהו שילוב צורם שבו הדת מרוקנת מתוכן מוסרי ורוחני, והופכת לאביזר אופנה מתריס ולכלי לניכוס המרחב הציבורי. במקום עבודה שבלב ודרך ארץ, קיבלנו החצנה בוטה שבה גודל הכיפה ועוצמת הרמקול מחליפים התחשבות בסיסית בזולת. כל מי שמעז להעיר על הפגיעה במנוחת השכנים, בילדים, בחולים או בחופש התנועה, מותקף מיד כמי ש"נלחם במסורת ישראל". או "ספק אם בכלל יהודי".
אלא שהאמת ההלכתית וההיסטורית הפוכה לחלוטין: אין שום קשר בין התופעות הללו לבין שורשי היהדות.
היהדות מעולם לא הייתה דת מיסיונרית, ולא עודדה מצעדי רחוב מוחצנים או פולחן ראווה. המקורות המכוננים שלנו מציבים עיקרון ברור" :וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו'). במעמד ההתגלות לאליהו הנביא, הקדוש ברוך הוא לימד כי השכינה אינה נמצאת ברוח הסוערת, אינה ברעש ואינה באש – אלא דווקא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". תהלוכות רחוב רועמות, כריזה קולית סביבתית ומפגני כוח דתיים הם דפוסים שיובאו מדתות ותרבויות זרות, המנוגדים לחלוטין לאיסור התורני של "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" ויקרא י"ח, במובן הזה מדובר במנהגי גויים כדוגמת המואזין או פעמוני הכנסיה
לכך מצטרפת תופעה פסולה של שידול חומרי לקיום פרקטיקות דתיות – מחלוקת ממתקים (ממש כאן בפארק מרום נווה כל שבת או בבתי הכנסת ומרכזי חזרה בתשובה) וסיגריות ועד טובות הנאה וכרטיסי הגרלה תמורת הנחת תפילין או הגעה לשיעור. פרקטיקה מיסיונרית זו, שהועתקה מתרבויות זרות, זרה לחלוטין לרוח היהדות. המשנה באבות מזהירה במפורש: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", והרמב"ם הדגיש כי פיתוי חומרי למצוות שמור לחינוך פעוטות בלבד, ולא לבוגרים. הפיכת הקודש לעסקת חליפין ברחוב מרוקנת את המצווה מכל כוונה אמיתית שבלב, מבזה את המסורת והופכת אותה לעניין מסחרי ומניפולטיבי.
יתרה מזאת, ההלכה היהודית מחמירה ביותר בשמירה על רשות הרבים ובמניעת פגיעה באחר. מסכת בבא בתרא ושולחן ערוך מפרטים שורה ארוכה של דינים נגד נזקי שכנים, גזל שינה ומטרדי רעש. חז"ל טבעו את הכלל המחייב של "מצווה הבאה בעבירה "-מעשה דתי שנעשה תוך פגיעה בזולת, רמיסת מנוחת השכנים או השתלטות על המרחב, מאבד את ערכו הרוחני והופך לחילול השם גמור. כפי שמגדירה הגמרא במסכת יומא: המבחן של כל מעשה דתי הוא ש"יהא שם שמיים מתאהב על ידך", ולא שמעשיך ייצרו תרעומת, פילוג וריחוק.
המרחב הציבורי שייך לכולנו – דתיים, חילונים ומסורתיים. שמחת התורה, קדושת השבת ומצוותיה אינן זקוקות למגברים, לחסימות צירים או למפגני כוח רחוביים כדי להיכנס ללבבות. כבודם האמיתי של מנהגי ישראל מתגלה דווקא בדרכי נועם, בהתכנסות פנימית בתוך בתי הכנסת, ובשמירה קפדנית על שכנות טובה וכבוד הדדי.
הגיע הזמן לעצור את הסחף הפולחני החלול, ולהחזיר את המסורת למקומה הראוי: עמוקה, מכבדת וצנועה, להעמיד את הערכים היהודיים בעלי החשיבות האוניברסלית במרכז כמקור השראה חשוב לנו כעם ולאומות העולם.
