בין דממה למילים
30.10.25 / 15:18
ספרה החדש של שירה רייז משולם "חירשת בדיוק כמוך"
עולם של דממה, של שפת סימנים, של היפוך תפקידים בין הורים לילדים. בספרה החדש "חירשת בדיוק כמוך" שירה רייז משולם, בת שומעת להורים חירשים, חושפת את המורכבות של ילדה שומעת בעולם החירשים. בראיון, היא משתפת את הסופרת שירז אפיק בחוויות ילדותה, באופי המיוחד של קהילת החירשים, ומתייחסת לשאלה -
האם החברה השומעת השתנתה ביחסה אל החירשים?
ברכות לרגל צאת ספרך, שמפנה זרקור על מורכבות החיים של ילדים שומעים להורים חירשים, את יכולה לספר לי קצת על החיים האלו?
מצד אחד היה כיף לגדול בתוך עולם הדממה. כשהטלוויזיה על שקט, כשאין רדיו ברקע או רעשים אחרים. עד היום אני מתגעגעת לשקט הזה. מצד שני, הדממה הזו ביגרה אותנו. היא הפכה אותי ואת אחותי למתורגמניות בגיל צעיר מאוד, בנוסף ליחס השונה מחוץ לבית.
את מתכוונת ליחס של החברה השומעת?
כן. אז לא הייתה מודעות גדולה לחירשות. ילדים אחרים חיקו את ההורים שלי, מבוגרים התעלמו מהם, ותמיד היו המבטים. הרגשתי שאני תחת זכוכית מגדלת, וזו סיטואציה מביכה עבור ילדה ביישנית.
מתארת לעצמי שילדות כזו מעצבת אופי...
קודם כל, אני סופרת. מגיל צעיר מאוד הייתי צריכה את הבריחה אל המילים, את הכתיבה, כדרך להבין טוב יותר את העולם הפרטי שלי. ואני גם קוראת שפת גוף מעולה - כילדה הבנתי מהר מאוד שהדיבור האמיתי נמצא בשפת הגוף. ובדומה לשאר הילדים שגדלו עם בן משפחה מיוחד, יש יותר אמפטיה ורגישות לאחר.
בספר, קרן למדה למתג את החירשות כמשהו מגניב, גם את עשית את זה?
בהחלט, בתיכון החירשות הפכה לסוג של מגניבות. החברות שלי תמיד העדיפו לישון אצלי. בארבע לפנות בוקר היינו מחממות לעצמנו ארוחת מלכים מהבישולים של אימא, מקשקשות ושומעות מוסיקה – הכול מותר, כל עוד האור במטבח נשאר כבוי.
עד כמה את דומה לקרן גיבורת הספר שלך?
אצל שתינו הדאגה להורים היא מעל לכל דבר אחר. אני תמיד בסוג של היכון למקרה שאימא תצטרך אותי. מגיל צעיר מאוד יש מעין היפוך תפקידים: בבית היא האימא ואני הילדה ובחוץ, אני ואחותי הפכנו להיות המבוגרים האחראיים, אלו שמתווכות את העולם ונלחמות את המלחמות שלהם.
את מרגישה שהחברה השומעת השתנתה ביחסה לחירשים?
כן, בעיקר בזכות המתורגמנים שנמצאים לא רק בבועה בטלוויזיה, אלא בהופעות, בנאומים וכדומה... גם בגנים מלמדים שירים בשפת הסימנים, שזה נפלא. ועדיין, כשאני מדברת בשפת סימנים מסתכלים עליי. ותמיד יהיו כאלו שמגלים שאימא שלי חירשת ומיד מתחילים לצעוק או לדבר באיטיות – פעם זה הרגיז אותי, היום כבר לא.
בספר שלך יש התייחסות חיובית לקהילת החירשים...
בעיניי אין קהילה יותר משפחתית, חזקה ותומכת מקהילת החירשים. זו זכות להיות חלק ממנה.
ובכל זאת כתבת גם על הרכילות ועל הכניסה לחיים הפרטיים שלכם הילדים?
בקהילת החירשים "מרכלים" כשמישהו חלה או נכנס לקשיים כלכליים כדי שכולם ידעו ויגיעו, ותמיד החברים מתגייסים ומגישים עזרה. יש המון כנות בדו שיח של חירשים, ישירות שאולי מבחוץ נתפסת כפוגעת, אבל היא חלק מהאופי של הקהילה.
צביקה, מושא האהבה של קרן, שונה לגמרי מההורים שלך?
כן, הוא מייצג דמות אחרת, אדם שלמרות החירשות מצליח לפרוץ ובגדול, משהו שלא הכרתי כילדה. אחרי שהספר התפרסם נחשפתי לקהילה של כ-130 חירשים עצמאיים ובעלי עסקים קטנים וזה משמח אותי מאוד, כי בעיניי חירשות, במיוחד בעידן של היום, היא לא מגבלה אלא דרך אחרת של תקשורת.
