פרשת השבוע: פרשת ראה

הברכה מתחילה הרבה לפני הנס
כולנו ממתינים לנס הגדול.
לישועה.
לרפואה.
לשלום בית.
לפרנסה.
לילדים.
לזיווג.
אנחנו משוכנעים שהברכה תגיע ביום שבו המציאות תשתנה.
אבל פרשת ראה מגלה לנו מבט אחר.
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה..."
שימו לב למילה אחת.
"נותן".
לא "אתן".
לא "אעניק".
אלא נותן – בלשון הווה.
הקב"ה אינו מבטיח ברכה רק בעתיד. הוא מגלה שהברכה כבר ניתנת בכל רגע.
אלא שלעיתים העיניים עסוקות כל כך במה שחסר, עד שהלב מפספס את מה שכבר קיים.
אנחנו מבקשים שהדרך תסתיים, בעוד שהקב"ה מבקש שנגלה אותו גם בתוך הדרך.
האמונה אינה רק להאמין שהנס עוד יבוא.
אמונה היא לדעת שגם תקופת ההמתנה היא חלק מהישועה.
שהדמעות אינן לשווא.
שהתפילות אינן הולכות לאיבוד.
שכל התחזקות, כל ויתור, כל תפילה וכל התגברות - בונים באדם כלים לקבל את הברכה.
אולי משום כך התורה אינה פותחת במילה "בחר", אלא במילה "ראה".
עוד לפני שהמציאות משתנה -נדרשת הראייה.
לראות את יד ה' גם כשהדרך ארוכה.
לראות שהקב"ה אינו ממתין לנו בקצה המסע, אלא מלווה אותנו בכל צעד וצעד.
כי פעמים רבות, הברכה אינה מתחילה כשהנס מגיע.
היא מתחילה ברגע שבו האדם מבין שהוא מעולם לא צעד לבדו. שבת שלום ומבורך.

___________________________

הניסיון שחיכה לי מאחורי הדלת
ר' מאיר פלדמן זצ"ל מספר-
שנים רבות לפני שהגעתי לאמריקה, זכיתי לעמוד בחדרו של ה"חפץ חיים" זצ"ל ולבקש ממנו ברכה לקראת הקמת ביתי.הרב הביט בי במבט עמוק ואמר:"אברך אותך, אך בתנאי שתבטיח לי בתקיעת כף חזקה – שאת השבת תשמור בכל מחיר."
תמהתי בליבי, הרי גדלתי בבית תורני ושומר מצוות. אך מתוך יראת כבוד הושטתי את ידי והבטחתי.
השנים חלפו. לאחר שעברתי את גיהנום השואה, זכיתי להגיע לאמריקה עם רעייתי וארבעת ילדיי הקטנים - חסרי כול, אך עם אמונה גדולה.
לאחר חיפושים רבים מצאתי עבודה במפעל. המנהל הסכים לתנאי שלי שאיני עובד בשבת, ושמחתי על כך מאוד. אך כעבור חודשיים בלבד הוא קרא לי ואמר:
"מאיר, הנהלים השתנו. מהיום כולם עובדים בשבת. מי שלא מגיע - מפוטר."
לא הסכמתי לוותר על השבת, ובאותו יום מצאתי את עצמי מחוץ למפעל.
הימים חלפו, הפרנסה לא הגיעה, ובבית שררה דאגה גדולה. הילדים בכו מרעב, ואשתי פנתה אליי בדמעות:
"מאיר, אולי תחזור לעבודה? הרי המצב קשה כל כך..."
ליבי נשבר. לראות את ילדיי סובלים היה ניסיון קשה מנשוא. יצאתי לכיוון המפעל, החלטתי לבקש לחזור, אפילו במחיר ההבטחה שנתתי.
אך ככל שהתקרבתי, פתאום נשמע בליבי קולו של ה"חפץ חיים":
"הבטחת לי!" נעצרתי במקום. נזכרתי בתקיעת הכף ההיא מלפני שנים. דמעות ירדו מעיניי ואמרתי:
"לא. את השבת שלי אינני מוכר. ה' הוא המפרנס שלי, ואת ההבטחה שלי לא אפר."
חזרתי הביתה בלב שבור, אך שלם באמונתי.
כעבור זמן קצר נשמעו דפיקות בדלת. כשפתחתי, עמד שם מנהל המפעל. בידו היה צרור כסף.
"מאיר," הוא אמר, "כשפיטרתי אותך, השותפים שלי טענו שאין יהודי שיעמוד בניסיון כזה. אני התערבתי שאתה לא תוותר על אמונתך. היום ראיתי שלא חזרת - וזכיתי. הכסף הזה שלך. ולא רק זאת, אני רוצה להעלות אותך בתפקיד ובשכר, כי על אדם נאמן כמוך אפשר לסמוך."
לעיתים הישועה לפעמים כבר עומדת מאחורי הדלת. היא מחכה רק לרגע שבו האדם יבחר בטוב, יעמוד בניסיון ויבטח שהקב"ה אינו עוזב אותו לעולם.שבת שלום.