פרשת השבוע: כי תצא
21.08.26 / 14:40
כניסת השבת ברמת גן 18:56 | יציאת השבת ברמת גן 19:55
יש הבדל בין אדם שמחכה שהסערה תעבור, לבין אדם שקם ויוצא אל תוך הסערה.
פרשת כי תצא לא מתחילה בניצחון. היא מתחילה בתנועה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ".
תצא. לא תישאר במקום.
לא תחכה שכל התנאים יהיו מושלמים. לא תחכה שלא תפחד.
תצא. אבל אולי דווקא כאן אנחנו צריכים לשאול: מהי בכלל המלחמה שצריך לנצח?
כי כשאנחנו אומרים "לוחם", הראש מיד מצייר דמות עם מדים, נשק, כוח ואדרנלין. התורה מציירת משהו אחר לגמרי.
המלחמה האמיתית לא תמיד מתחילה בשדה קרב. לפעמים היא מתחילה בשעה 06:30 בבוקר.
בלי מדים. בלי קהל.
רק אתה, עוד יום שמתחיל - והבחירה הקטנה הזאת אם להגיב מתוך עצבים או לעצור רגע. איך לעצור ולהרחיק ממך וממשפחתך דבר שאינו ראוי. אלה לא רגעים שנראים כמו מלחמה, אבל הם בדיוק המקומות שבהם אנחנו קובעים מי ינהל אותנו.
וזה מתחבר באופן מפתיע לאחד הקטעים המורכבים בפרשה - פרשת בן סורר ומורה. התורה אינה מחכה שהבן יהפוך לעבריין. חז"ל מתארים תהליך שמתחיל בדברים שנראים לכאורה קטנים: אכילה, שתייה, משיכה אחרי תאווה וחוסר גבולות. המסר הוא על מדרון. על הרגע שבו משהו קטן מתחיל לקבל כיוון - ועדיין אפשר לעצור אותו. וזו אולי אחת ההגדרות המדויקות ללוחם של החיים: הוא לא מחכה שהכל יתפוצץ כדי להבין שמשהו לא בסדר.
הוא לא מחכה שהלב יהיה מותש כדי להבין שהוא צריך גבול. הוא מזהה את הסדק כשהוא עדיין סדק.
רבי מתיא בן חרש - לחם מול היצר.
חז״ל מספרים על רבי מתיא בן חרש, שהיה יושב ועוסק בתורה ומאור פניו דומה למלאך. השטן ביקש לנסות אותו, והקב״ה נתן לו רשות. הוא נדמה לפני רבי מתיא בדמות אישה יפה מאין כמותה. רבי מתיא הבין מיד שמדובר במלחמה. הוא לא ניסה להתמקח עם היצר ולא לבדוק כמה זמן יוכל לעמוד בניסיון. הוא חירף את נפשו מולו, עד שהיה מוכן לפגוע בעיניו כדי שלא ייכשל בראייה. כשראה השטן את גודל מסירות נפשו, נזדעזע והסתלק. אבל הסיפור לא מסתיים שם. הקב״ה ראה את מסירות הנפש של רבי מתיא, ושלח את המלאך רפאל לרפא אותו. וכשרבי מתיא חשש שהניסיון יחזור, הקב״ה הבטיח לו שלא ישלוט בו יצר הרע לעולם.
רבי מתיא עשה את מה שהיה מוטל עליו - עד הקצה.
והשמיים עשו את השאר.
וזו אולי אחת ההגדרות העמוקות ללוחם: לא מי שאינו מפחד, אלא מי שמוכן למסור את עצמו על מה שהוא יודע שאסור לו לאבד.
ורגע לפני שאתה נבהל מגודל המערכה, תסתכל שוב על ההבטחה שבפתחה של הפרשה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... וּנְתָנוֹ ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ". יש כאן סוד גדול: הקב״ה לא מבקש ממך להילחם לבד. הוא מבקש ממך לעשות את הצעד שלך. להעז. לקום מול מה שלא טוב ולא רצוי.
להילחם על מה שאתה יודע שאסור לך לאבד. ואז - כשאתה עושה את שלך - אתה מגלה שלא יצאת לבד.
יש מי שרואה את המאמץ שלך. יש מי שרואה את המלחמות שאף אחד אחר לא רואה.יש מי שרואה גם את הפעמים שבהן חירפת את נפשך כדי להישאר נאמן למה שחשוב לך באמת. ולפעמים, בדיוק כמו אצל רבי מתיא בן חרש, כשאדם מוסר את עצמו באמת על המלחמה שלו - מן השמים שולחים לו עזרה.
צבא של מלאכים. לא כדי להילחם במקומו.
אלא כדי להיות איתו במערכה.תעשה את הצעד שלך.והקב״ה כבר יודע איך לשלוח לך את הצבא שיילחם לצדך.
יש בך כוח של צבא שלם.
זכור שאתה לוחם - אבל אתה אף פעם לא לבד.
____________________________________________________________
"השבת היא מקור הברכה"
זה קרה באחד הימים הקשים בחיי. הבית שלנו לא היה שומר תורה ומצוות, אבל תמיד ידענו שאנחנו יהודים. תמיד חינכתי את ילדיי בגאווה שאנחנו חלק מהעם הזה, ושאיננו ככל הגויים. והנה, התהפך עליי עולמי: בתי היקרה הודיעה לנו שהיא עומדת להינשא לנוכרי.
הרגשתי שהאדמה נשמטת תחת רגליי. ניסיתי הכל. התחננתי, דיברתי על לבה, ביקשתי שלא תפגע בעם שלה ולא תלך למקום שאין ממנו דרך חזרה. אבל שום דבר לא עזר. היא הייתה נחושה, והחתונה כבר נקבעה לעוד כמה חודשים. הייתי שבור ורצוץ, פשוט חסר אונים.באותם ימים הגיע לארה"ב מרן הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל. מכר שלי, ששמע על המצוקה הנוראה שבה הייתי שרוי, סיפר על כך לרב וביקש רשות להביא אותי אליו. אבל הרב, בענוותנותו האינסופית, לא הסתפק בזה – הוא קם ובא בעצמו אליי לבית.
כשראיתי את זיו פניו של הרב, פרצתי בבכי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. "אני לא שומר תורה ומצוות," אמרתי לו, "אבל אינני יכול לעמוד מנגד ולראות באסון הנורא הזה שקורה בביתי!".
הרב שטיינמן הקשיב בכובד ראש, הביט בי במבט מלא רחמים ואמר: "אם אתה רוצה שהכל יסתדר - תתחיל לשמור שבת, ובנוסף תקבע בכל יום סדר לימוד בהלכות שבת. ובעזרת ה' תצפה לישועת ה'".
תפסתי את העצה הזו בשתי ידיים. לא הבנתי מה הקשר הישיר בין שמירת שבת לבין הצלת בתי, אבל האמנתי בדבריו. כבר באותו יום יצרתי קשר עם רב מקומי וקבעתי איתו שיעור יומי בהלכות שבת. בשבת הקרובה כבר שמרתי שבת כהלכתה לראשונה בחיי.
מספר שבועות חלפו. בוקר אחד הגיעה הבשורה המטלטלת: החתן יצא לרכיבת אופניים בהרים, החליק במורד הדרך, נשמט ישר אל תוך הנהר וטבע. הנישואין האלו כבר לא יתקיימו.
נרגש ונסער, מיהרתי לרב שטיינמן כדי לספר לו על מה שארע ולהודות לו. "רבי," שאלתי אותו בפליאה, "כיצד ידעת שעל ידי לימוד הלכות שבת ושמירתה, העניין המסובך הזה יסתדר?".
הרב הביט בי בענווה ואמר: "האם אני בירכתי שהעניין יסתדר? השבת עצמה היא שסידרה זאת, כי היא מקור הברכה!".
