עיריית רמת גן צבעה חניות פרטיות ב"כחול-לבן" – התושבים זועמים על הפיצוי הזעום ומערערים למחוזי

בעלי נכסים בבניין הממוקם ברחוב דב פרידמן 8 ברמת גן הגישו היום (חמישי) ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שבית משפט השלום פסק להם פיצוי נמוך משמעותית מהסכום שדרשו בגין שימוש שעשתה עיריית רמת גן בשטחם הפרטי. העירייה הפכה את שטח החזית של הבניין לחניות ציבוריות בתשלום, וכעת המחלוקת המשפטית עוברת לערכאה גבוהה יותר, שלתוצאותיה עשויות להיות השלכות רוחב על תושבים רבים באזור.

השתלטות על השטח הפרטי

הפרשה החלה כאשר עיריית רמת גן השתמשה בשטח הקדמי של הבניין, הכולל חמישה מקומות חניה, והפעילה אותו כאזור חניה מוסדר בתשלום. בעלי הנכסים הגישו בשנת 2018 תביעה לפינוי וסילוק יד, ובשנת 2019 ניתן פסק דין שהורה לעירייה לפנות את השטח. לאחר השבת החזקה לידיהם, הגישו הדיירים תביעה כספית על סך 1,501,111 שקלים, בטענה להתעשרות שלא כדין מצד העירייה, אשר גבתה דוחות ודמי חניה מהציבור על חשבון שטחם הפרטי לאורך שבע שנים.

התובעים נשענו על חוות דעת שמאית שחישבה תפוסה מלאה של החניות, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, לפי תעריף חניה של 6.3 שקלים לשעה. מנגד, העירייה טענה כי הסכום מנופח, כי לא נגרם לתובעים חסרון כיס, וכי מדובר בשיהוי כבד.

פער של מיליונים: החלטת בית משפט השלום

בפסק הדין שניתן בחודש שעבר, דחה השופט צחי אלמוג מבית משפט השלום בהרצליה את מרבית הטענות והתחשיבים של התובעים. השופט קבע כי החישוב האריתמטי אינו מבטא את השימוש בפועל, שכן הוא מתעלם משעות שבהן אין גבייה (כמו שבתות וחגים), ואינו מביא בחשבון פטורים מתשלום לתושבים המחזיקים בתו חניה אזורי או לבעלי תו נכה.

השופט בחר לאמץ את עמדת השמאי מטעם העירייה, איתן יבלונסקי. הלה הציג נתונים לפיהם החניות נבנו ללא היתר, מידותיהן אינן תואמות את התקן התעבורתי, וחלקן אף יושב על שטח שהופקע היסטורית לטובת הרחבת הדרך. לאחר קיזוזים של חניית נכה מוסדרת ושטחי ההפקעה, פסק השופט אלמוג כי הפיצוי הראוי יינתן עבור שתי חניות בלבד. בסופו של ההליך נפסקו לבעלי הנכסים 35,010 שקלים כדמי שימוש, לצד 7,500 שקלים עבור הוצאות משפט.

"פרס למסיגי גבול": הערעור למחוזי

בעלי הנכסים סירבו להשלים עם התוצאה והגישו ערעור באמצעות עורך הדין יוסי רובין. בכתב הערעור נטען כי פסק הדין של בית משפט השלום מעניק הלכה למעשה "פרס" לפולשים, שכן הוא מחשב את הפיצוי כאילו מדובר בעסקה מרצון חופשי בין שוכר למשכיר, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהעירייה פלשה לשטח והסיגה גבול.

בערעור נטען כי העירייה השכירה את הקרקע לציבור כחניה לאורך כל שעות היממה, ולכן עליה להשיב את הרווחים שהפיקה מכך לפי תעריף החניה המקסימלי שהיא עצמה קבעה בחוקי העזר. עורך הדין רובין הדגיש כי העמדת המקרקעין לשימוש הציבור מהווה טובת הנאה לעירייה שמנעה מהדיירים את זכותם הקניינית, גם בשעות שבהן לא נגבו דמי חניה בפועל מכל רכב ורכב.

המשמעות להמשך: תקדים חוקי לתושבים מול הרשויות

לערעור זה עשויה להיות השפעה מהותית על מאבקים עתידיים בין תושבים לעיריות במקרים של השתלטות על שטחים פרטיים. אם בית המשפט המחוזי יקבל את עמדת התובעים ויקבע כי רשות מקומית שמשתמשת בשטח פרטי לטובת שירות ציבורי נדרשת להשיב את מלוא פוטנציאל ההכנסה שהופק מהמקום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, הדבר ייצר תקדים משפטי ברור. פסיקה שכזו תחייב רשויות מקומיות למפות בקפידה את גבולות השטחים הציבוריים בטרם הן מציבות תמרורים, ותספק כוח משמעותי לבעלי נכסים ששטחם הופקע בפועל לטובת קופת העירייה.

יש לכם סיפור מקומי? תמונה או סרטון?לחצו כאן לשליחת הודעה ישירה לווטסאפ האדום של המערכת