משפטנים בביקורת חריפה על הכוונה לנהל את משפט נתניהו בזמן מלחמה

יש רגעים שבהם מדינה צריכה לשאול את עצמה לא רק מה מותר, אלא מה נכון. המשפט הפלילי נגד ראש הממשלה נתניהו – הליך שגרתי למראית עין – הפך בעיצומה של מלחמה אזורית כוללת לאקט של ניתוק מוסדי מסוכן.

המשפט, שנראה כעת כאילו הוא מתקיים במעבדה סטרילית של שלטון החוק, מנותק לחלוטין מהמרחב שבו מתעצבת ההיסטוריה. בעוד חיילים נלחמים, טילים נורים על ערים, והקבינט יושב מדי לילה לדיונים גורליים, מוסדות המשפט ממשיכים כאילו מדובר בעוד תיק מסים מורכב, ולא בהליך פלילי פוליטי חסר תקדים נגד אדם שמוביל את ישראל ברגע קריטי להישרדותה.

המשפט הפלילי, על כל כלליו ודיוניו, נועד לשרת את הצדק – לא להתקיים בוואקום. הוא לא מטרה בפני עצמה. במציאות של מלחמה חוצת חזיתות, כאשר ראש הממשלה נדרש לריכוז מחשבתי, גמישות אסטרטגית, זמינות מלאה ואיזון נפשי - זימונים לדיונים, חקירות נגדיות, עמידה מול הרכב שופטים והיערכות יום-יומית, אינם רק “מעמסה ניהולית”. הם סכנה.

ואם מערכת המשפט לא רואה את זה – היא איבדה את הקשר בינה לבין החיים עצמם.

כמי שהיה חלק מצוות ההגנה של ראש הממשלה אני יודע שההליך הזה שואב כל גרם של אנרגיה. החקירות, העדויות, ההכנות – אינם רק טכניים. הם אוכלים את הקשב. הם שוחקים את העצבים. כל זה, בלב עימות ביטחוני שלא היה כמותו מאז 1973. יש גבול בין דבקות בעקרונות – לבין התעקשות שמשקפת חוסר אחריות לאומית.

והציבור מבין את זה. בסקר אחרון, 58% מהציבור סבורים שחידוש משפט נתניהו במצב הביטחוני הנוכחי פוגע בביטחון המדינה.

אבל המערכת? המערכת בוחרת להתנהל כאילו מדובר בקונפליקט פנים-מוסדי בלבד, ולא בהימור על עתידו של העם כולו.

הרי גם במערכת הביטחון לא מעמידים בכיר לחקירה כשאחריות מבצעית רובצת על כתפיו. אבל דווקא ראש הממשלה, שמחזיק באחריות הישירה לגורל החזית – הוא זה שנדרש לעזוב הכול ולהתייצב לדיונים טכניים בנוגע לנסיבות עריכת כתבה מ־2015. איזה היגיון מוסרי יש כאן? איזה סדר עדיפויות?

והאם ייתכן שמי שמחזיקים עצמם כשומרי סף, הפכו בעצם לשופטי סף – קובעים עבור המדינה לא רק מתי יש דין, אלא גם מתי מותר לה לנשום?

שלטון החוק אינו טוטם. זו מערכת שנועדה להגן על החברה, לא לאיים עליה.

בדיוק כפי שברגע פיצוץ מחלצים קודם את הפצועים ורק אחר כך מתחילים לבדוק מי אשם,  כך גם מערכת המשפט נדרשת כעת להפנים: לא כל עקרון חייב להיאכף בזמן אמת. יש רגעים שבהם החובה העליונה היא לעצור, לנשום, לאפשר למדינה לנהל את עצמה. לא בשם ויתור על צדק אלא בשם שמירה על חיים, יציבות ומנהיגות. 

הבחירה להמשיך את המשפט בכל מחיר אינה ביטוי לנאמנות לחוק אלא להיבריס מוסדי שמסרב לראות את המציאות. כעת דרוש שיקול דעת משפטי, אחראי, מעוגן במציאות ולא באובססיית איזונים תיאורטיים.

ולא, עיכוב זמני של המשפט אינו ביטול, ואינו “התרופפות נורמטיבית” אלא פעולה שמוכיחה שהמשפט יודע מתי לסגת כדי לאפשר למדינה לשרוד וכדי לשוב ולהתייצב אחר כך. מי שמדחיק את זה מעדיף את הפוזה של שלטון החוק על פני שלטון תבונה.

אם שלטון החוק רוצה לשרוד, הוא חייב לזכור למען מי הוא קיים. ואם מערכת המשפט שואפת לאמון הציבור היא צריכה להבין שלא כל פעולה טכנית במועדה היא מעשה מוסרי. לפעמים, דווקא השהיה שקולה היא מעשה של אחריות דמוקרטית עמוקה.

המשפט יימשך. העדים יבואו. ההליך יתברר. אבל את הרגע הזה, את שעת החירום הזו – אם לא נדע לעצור לרגע, נביט אחורה ונבין: הצדק אולי התקיים – אבל המדינה שילמה עליו מחיר שאי אפשר לשאת.

היועצת המשפטית, נדרשת להגיש את עמדתה לעתירה להשעיית המשפט בנסיבות החירום, ביקשה הארכה עד ה- 17 ביוני, וכעת, לאחר מועד זה, מתמהמה ומתחמקת מלהגיב, גם כשמדובר בעתירה של חיילים ומילואימניקים שנושאים על כתפיהם את החזית.

כותב המאמר, עו"ד אביחי יהוסף, לקח חלק בהכנת תיקי ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת עבודתו במשרד עורך הדין עמית חדד, בתיק 1,000 ו-2,000.