25.06.25 / 09:51
מה בין טראומה להקשבה, בין צדק לפיוס? שיחה עם האיש שמאמין בשלום כפרויקט אנושי – לא מדיני. כתבה ראשונה בסדרה בנושאים של שלום וחינוך לפיוס
יום אביב ברמת גן. ברחוב צדדי, באולם הרצאות קטן מתכנסת קבוצת צעירים – חלקם יהודים, חלקם ערבים. באוויר מרחף שקט מתוח, שמתחלף מהר מאוד בדיון סוער – ואז שוב בצחוק מתגלגל. במרכז המעגל יושב מריו שכטמן, לבוש פשוט, עיניו דרוכות, מקשיב לכולם כאילו הם היחידים בחדר.
מריו, יליד ארגנטינה, הוא יוזם ומנהל של פרויקטים חינוכיים פורצי דרך ב 'אתגר – עמותה להתמרת סכסוכים' גוף הפועל מזה כ-15 שנים לקידום חינוך לשלום ולהתמרת סכסוכים בישראל, בגדה המערבית ובעולם ואחד המומחים בנושא התמרת סכסוכים המשלב תיאוריה עמוקה ופעולות בשטח.
מהו התמרת סכסוכים?
"אנחנו מאמינים שחינוך יחד עם פעילות שטח ועבודה ברמה המוסדרית – ולא רק מדיניות או הסכמים מדיניים – הם הבסיס לפתרון ארוך טווח של סכסוכים. הפעילות שלנו ב'אתגר' כוללת סדנאות לנוער ולמבוגרים, מפגשים פנים ישראלים, יהודים-ערבים, הכשרות לפעילי שינוי חברתי-קהילתי – וכל זאת מתוך עקרונות של התמרת סכסוכים (Conflict Transformation) ולא רק "פתרון סכסוך" במובנים הרגילים. "השלום הוא לא היעדר ירי – אלא נוכחות של צדק, של הבנה הדדית ושל מוסדות שמקיימים את הערכים האלה", אומר מריו בריאיון מיוחד לכתבה זו.
בחיפוש שלי באינטרנט אחר מידע על התמרת סכסוכים אני מבינה שבניגוד לניסיון "לסיים" סכסוך באמצעות הסכמים – התמרת סכסוכים רואה בקונפליקט הזדמנות לשינוי חברתי עמוק. הגישה הזו, שהובילו החוקרים יוהאן גאלטונג Johan Galtung)) וג’ון פול לדראך John Paul Lederach)), מדברת על שינוי בארבעה מישורים: האישי, היחסי, המבני והתרבותי.
אני שואלת את מריו: מה זה אומר בפועל?
"זה אומר שלא מספיק שנשב ונגיד 'יאללה, בוא נעשה פיוס'. צריך להסתכל על כל שכבות המציאות – על טראומות, על פחדים, על מוסדות לא שוויוניים, על דימויים הדדיים הרסניים – ולבנות מחדש. לאט. בסבלנות. ביחד".
מריו מרבה לשלב את עבודתו עם רעיונותיו של גאלטונג, שראה בסכסוך מערכת דינמית שניתן "להתעלות מעליה" דרך פתרונות חדשים, לא דרך פשרה שמאכזבת את כל הצדדים. "גאלטונג לימד אותי לא לפחד מהמתח – אלא לחפש היכן הוא מייצר אנרגיה לשינוי", הוא מסביר. "ולדרך הוסיף לזה את הפרספקטיבה הקהילתית – לבנות תשתיות שלום שמבוססות על תרבות מקומית ולא על יבוא של פתרונות מבחוץ".
זה לא נשמע נאיבי? הרי המצב רק מחמיר, תראה מה קורה בעולם.
מריו מחייך. "גם להאמין שזה חסר תקווה זה סוג של אמונה. אז אני בוחר באמונה אחרת – שזה אפשרי, עם עבודה קשה, חיבור עמוק ואומץ רגשי. שלום הוא לא פרויקט טכני – הוא פרויקט אנושי". בשונה מהגישות הקלאסיות, שמחפשות פשרה או ניהול סיכונים, עמותת אתגר – בעבודתה עם מגוון רחב של אנשים שמוכנים לקחת אחריות ולשפר את המציאות – מתמקדת בשינוי מערכתי. לא הסכם – אלא שינוי עומק: מערכות חינוך, נרטיבים היסטוריים, חלוקת משאבים, הכרה הדדית.
אני שואלת את מריו איפה אתה רואה את ההצלחות?
"כל פעם ששני בני נוער אחרי סדנה אומרים 'מעולם לא הקשיבו לי ככה', או 'לא ידעתי שגם הצד השני פוחד כמוני' – זה רגע של טרנספורמציה. אלו לא רק מילים. אלו סדקים בחומה".
לקראת סיום השיחה, מריו מספר על פרויקט נוסף וחשוב שהארגון שהוא מנהל מעורב יחד עם ד"ר ג'ולייה צ'ייטין, מרצה ופסיכולוגית חברתית, מומחית בנושא שלום. השניים מובילים יוזמה אזרחית-חברתית חדשה המקדמת פיוס בין קבוצות זהות שונות בישראל באמצעות הקשבה עמוקה לסיפורים אישיים. המיזם כולל הכשרת מנחים/ות והקמת קבוצות שיח אינטימיות תחת הגישה של "ספר/י את סיפורך ויחד נרקום שלום". בנוסף לכך מריו מקיים שיתוף פעולה עתידי עם ארגונים בינלאומיים, פלסטיניים, ומזרח-תיכוניים – מתוך מטרה לחבר בין סכסוכים אזוריים ולבנות תשתית לשלום עולמי. "אנחנו לא רק ישראלים ופלסטינים. אנחנו גם אזרחים בעולם. וזה דורש שנלמד לחיות יחד – לא רק זה ליד זה." בסיום הראיון מריו קם, פונה אלי ואומר "סכסוך זה לא חור שחור. זו קרקע פורייה. אם רק נבחר לזרוע בה". ולנו רק נותר לומר אמן.
