חג שמיני עצרת ושמחת תורה

הברכה שנכתבת בשמיים
יש אנשים שהדרך לא הפכה אותם לזהירים יותר.
היא הפכה אותם לאריות.
הם למדו להמשיך גם כשלא הכול הסתדר לפי התוכנית.
לקום בבוקר, לעשות את מה שצריך, לבנות, לפעול, להתפלל - ולהמשיך קדימה.
לא כי הם יודעים איך הסיפור ייגמר.
דווקא מפני שהם לא יודעים.
ובתוך כל העשייה הזאת נשאר בלב מקום אחד קטן ששומר על בקשה, זה שאתה יודע כמה אתה רוצה - אבל עדיין אין לך שום דרך לדעת אם ומתי היא תגיע.
ואולי כאן, דווקא בפרשת וזאת הברכה, התורה נותנת לנו הצצה למשהו שאנחנו בדרך כלל לא יכולים לראות.
משה עומד על הר נבו.
הוא כבר רואה את הארץ.
הוא יודע לאן הדרך הולכת.
ואז מגיע הרגע האחרון של חייו, והתורה אינה מספרת לנו על אדם שנפרד מן הדרך.
היא מספרת לנו על אדם שמברך.
״וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו.״
משה מברך את השבטים על מה שהם עתידים לקבל.
והמילה שהתורה בוחרת לומר על התורה היא:
״תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב.״
מורשה היא דבר שעובר הלאה.
משה עומד בנקודה שבה הוא כבר יודע שהסיפור ממשיך בלעדיו.
הוא יודע שהעם ייכנס.
הוא יודע שהארץ תהיה שלהם.
הוא רואה משהו שהם עדיין אינם יכולים לראות.
והם?
הם פשוט ממשיכים.
אולי יש כאן תמונה שכדאי לקחת איתך אל השנה הזאת.
אתה לא יודע מה כבר נכתב על הדרך שלך.
אתה לא יודע איזו ברכה נמצאת מעבר לצעד הבא.
אתה לא יודע אם הבקשה שאתה נושא בלב כבר קיבלה את מקומה בסיפור שעדיין לא התגלה לך.
אתה רק יודע דבר אחד:
אתה ממשיך.
לא בצעדים של מי שמובסת מן הדרך,
אלא בצעדים של אריה.
וזה בדיוק מה שהופך את שמחת תורה לכל כך מיוחדת.
אנחנו מגיעות אל המילים האחרונות של התורה:
״לעיני כל ישראל״.
ואז, בלי להשאיר אפילו רגע של ריק, פותחות:
״בראשית ברא אלוקים.״
התורה לא נותנת לנו להישאר בסוף.
היא לוקחת אותנו מיד להתחלה.
ואולי גם אתה לא צריך לדעת עכשיו איך ייראה הסוף.
אתה רק צריך להמשיך ללכת.
כי יש משהו שמשה ידע על הר נבו
ואתה עדיין לא יכול לדעת על הדרך שלך:
לפעמים מי שצועד בתוך הסיפור הוא האחרון לדעת שהברכה כבר נכתבה.
הוא ממשיך להתפלל.
ממשיך לבנות את חייו.
ממשיך ללכת.
והוא לא יודע -
שבדיוק במקום שבו הוא עדיין אומר:
״הלוואי שזה יקרה״,
השמיים כבר אומרים:
״זה יקרה.״
אז תמשיך לצעוד.
לא כי אתה יודע מה מחכה לך בסוף הדרך -
אלא כי יכול להיות שהסוף שאתה מחכה לו כבר התחיל,
ואתה פשוט עדיין באמצע הסיפור.
משה עומד על הר נבו וידע.
אתה עומד בדרך ועדיין לא יודע.
ובכל זאת, אתה ממשיך.
אולי יום אחד תגלה
שהאמונה הקטנה ששמרת עליה בלב
הייתה הרבה יותר גדולה
ממה שחשבת.
כי יש משהו יפה באדם שממשיך ללכת
כשהוא עדיין לא יודע
שהברכה הולכת לקראתו.

_______________________________________________________

*החתן שהפתיע את הגבאי*
אישה הגיעה לבית הכנסת, כשהיא מובילה עגלה עם תינוק רך בן שמונה ימים, בערב הברית.
היא החליטה להביא את התינוק לבית הכנסת טרם הברית, כדי שיספג באטמוספירה של תפילה וקדושה.
כשהגיע החזן לתחנון, הוא הכריז:
״אין תחנון - נמצא כאן חתן!״
הגבאי התפלא ושאל:
״היכן החתן?״
ומכאן נפתח דיון מעניין: האם תינוק שטרם נימול יכול להיות בבחינת ״חתן״ ולפטור את הציבור מאמירת תחנון?
בדברי חז״ל מצינו את הביטוי ״חתן דמים״, והראש מזכיר את שמחת האב במצווה הראשונה שהוא מקים בנו.
אלא שיש כאן נקודה הלכתית מדויקת: מי הוא שנחשב בעל השמחה שבגללו אין אומרים תחנון?
הגר״ח קנייבסקי זצ״ל פסק כי תינוק שטרם נימול אינו פוטר מאמירת תחנון. המצווה מוטלת על האב, ולכן האב, המוהל והסנדק נחשבים בעלי שמחת מצווה. התינוק עצמו, לפני המילה, עדיין אינו בן חיוב במצווה.
וכן מבואר בדברי המשנה ברורה, שנוכחות בעלי הברית אינה מספקת בכל מקום כדי לפטור מתחנון.
ויש מקום להסתכל על הדבר גם מצד אחר: יכול להיות שדווקא לאחר הברית מתחדש מעמדו של התינוק. אז הוא כבר נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ויש בו שמחת מצווה. אבל לפני הברית - עדיין לא.
נמצא, כי אף שהתינוק הובא לבית הכנסת בערב הברית ונתכנס עם ציבור המתפלל - אין נוכחותו בעצמה פוטרת מתחנון.