בין זיכרון לתקווה: "פרטיזניה" מחזירה את המחול אל היער שבו נולדה התקווה

יש יצירות מחול שמספרות סיפור, ויש כאלה שמבקשות לזכור. 'פרטיזניה', יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית סתיו סטרוז' בוטרוס עבור להקת המחול ענבל, היא מסע בימתי הנע בין זיכרון היסטורי לבין תקווה אנושית, בין מסורת עתיקה לבין שפת מחול עכשווית. נקודת המוצא של פרטיזניה נטועה במסורות הפולקלור של גאורגיה ופולין בתנועה, במבנים הגיאומטריים, במוזיקה ובצבעוניות העשירה המאפיינת אותן. ההשראה המרכזית מגיעה מסרטו עטור השבחים של Paweł Pawlikowski  ( Cold War 'אהבה בימים קרים') שנעשה בהשראת להקת הפולקלור הפולנית .Mazowsze.  הסרט מתרחש בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה וממחיש כיצד מסורות של שירה, מחול ופולקלור הופכות לאמצעי לשימור זהות תרבותית ולעיצוב עתיד בתוך מציאות פוליטית משתנה

ביצירה נעים הרקדנים בתוך מבנים קבוצתיים הנבנים ומתפרקים שוב ושוב. הם מחפשים שפה משותפת, קצב, מגע ועוגן. מתוך השבר נולדים מבנים חדשים, פנטסטיים כמעט, כאילו היו פרטיזנים המגששים את דרכם בין עצי היער בדרכם אל החופש. הם מפרקים את המרחב כדי לברוא אותו מחדש, נוטשים ונעזבים, נאבקים ומתלכדים לאוניסונו אחד המבקש להמשיך קדימה.

הפרטיזנים, שפעלו ברחבי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, היו לוחמי מחתרת שפעלו מחוץ לצבאות הסדירים. רבים מהם הסתתרו ביערות, נלחמו בכוחות הכיבוש והגנו על קהילות אזרחיות. עבור יהודים רבים היו היערות לא רק מקום מסתור, אלא גם מרחב שבו נשמרה התקווה לחירות, גם כאשר נדמה היה שהכול אבד. ב"פרטיזניה" היער אינו רק מקום ממשי אלא הוא הופך למרחב פנימי, פיוטי, שבו הזיכרון והתקווה צומחים זה לצד זה.

רקדני להקת ענבל נושאים עמם את זיכרון המטפחות, הצבעים והמסורות. הם פוסעים על הקו הדק שבין חיים למוות, בין עבר לעתיד, כשמטען משותף של תרבות, ערכים ושייכות מעניק להם כוח להתאחד. היערות שחצו הפרטיזנים במציאות הופכים על הבמה לסמל של כמיהה אנושית כמיהה לחירות, לבית, ולתקווה שעדיין אפשר למצוא גם לאחר החורבן.

היצירה מחברת בין שורשיה התימניים של להקת ענבל לבין הפולקלור של הקווקז ומזרח אירופה, אותו מביאה סטרוז' בוטרוס מעולמה האמנותי. שני העולמות, הרחוקים לכאורה זה מזה, מתמזגים לכדי שפה בימתית אחת עשירה, גופנית ורבת שכבות שבה המסורת אינה נשמרת במוזיאון אלא ממשיכה לחיות, להשתנות ולנוע.

המנהל האמנותי של להקת ענבל ברק מרשל, רואה בבחירתה של סטרוז' בוטרוס ככוריאוגרפית האורחת הראשונה ביטוי לחזון האמנותי החדש של הלהקה. לדבריו, המדיניות החדשה מבקשת לשלב בין חומר תרבותי ואתני לבין שפה עכשווית, מתוך אמונה כי הזהות אינה מגבילה את היצירה אלא מעמיקה אותה. הוא מדגיש כי אף שהוכשרה כרקדנית מודרנית ורקדה בלהקות מובילות, בחרה סטרוז' בוטרוס לשוב אל שורשיה ולהפוך את המורשת האישית למקור השראה מרכזי. 

לסיום אומר שמדובר ביצירה מהפנטת ושלצד הדיוק הכוריאוגרפי, בולטת עבודת האנסמבל המרשימה של רקדניות ורקדני להקת ענבל. יכולתם לנוע כאורגניזם אחד, ובה בעת לשמר את אישיותו התנועתית של כל רקדן, מעניקה ליצירה עומק אנושי. זהו מחול שאינו מבקש להרשים בווירטואוזיות בלבד, אלא ליצור תחושת שייכות, תקווה וזיכרון קולקטיבי ערכים שהופכים כאן לשפה אמנותית בפני עצמה.