בין ביקורת לעיוות: האם אילנה דיין עשתה עוול לכרמל שאמה?

הכתבה ששודרה במסגרת "עובדה" בהובלת אילנה דיין עוררה הדים רבים, אך לצד הדיון הציבורי שהתפתח, עולה תחושה כי נעשה עוול לראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה. דיין בחרה להתמקד בפרשנות לדבריו ביחס למותם הטרגי של בני הזוג אילנה וירון משה, שנהרגו לאחר שלא נכנסו לממ"ד, והציגה אותם באופן המשתמע כהאשמת הקורבנות. אולם בחינה רחבה יותר של השיח הציבורי מגלה תמונה מורכבת בהרבה.

בפועל, דבריו של שאמה אינם חריגים בנוף הישראלי. שוב ושוב נשמעים ראשי ערים, גורמי חירום ופרשנים בפאנלים טלוויזיוניים מדגישים כי כאשר יש אמצעי מיגון זמין – ממ"ד, מקלט או מרחב מוגן אחר – האחריות להיכנס אליו מוטלת גם על האזרח. מדובר במסר עקבי שנועד להציל חיים, גם אם הוא קשה לעיכול. בערים כמו דימונה וערד כמו גם בזירות תקשורתיות רבות, חזרו אמירות דומות, לעיתים אף בוטות יותר, מבלי שעוררו את אותה ביקורת ציבורית נוקבת.

דווקא על רקע זה, עולה השאלה מדוע בחרה דיין למקד את האש בכרמל שאמה. ייתכן כי מעמדו הציבורי, סגנון דיבורו הישיר או הקשר הטראגי לאירוע הספציפי הפכו אותו ליעד נוח לביקורת. אולם התוצאה, כפי שהיא מצטיירת בכתבה, יוצרת רושם של אפליה: אמירה שהייתה מתקבלת כהיגיון מקצועי כאשר היא נאמרת על ידי פרשנים או גורמים אחרים, מוצגת כאן ככשל ערכי כאשר היא נאמרת על ידי ראש עיר.

מעבר לכך, יש לבחון גם את האחריות התקשורתית. כאשר תוכנית בעלת השפעה כמו "עובדה" בוחרת למסגר אמירה מסוימת כהאשמה, היא אינה רק משקפת מציאות – אלא גם מעצבת אותה. במקרה זה, נדמה כי המסגור חוטא למורכבות: הוא מתעלם מההקשר הרחב של קריאות חוזרות ונשנות לציבור להיכנס למרחבים מוגנים, ומצמצם את הדיון לשאלת רגישות אישית בלבד.

אין ספק כי נדרשת רגישות רבה כאשר מתייחסים לקורבנות. אך באותה מידה, יש להיזהר מהצגת אנשי ציבור באופן חד-ממדי. כרמל שאמה לא היה היחיד שהביע עמדה זו – הוא פשוט היה זה שנבחר לעמוד במרכז הביקורת. בכך, הכתבה של דיין לא רק עוררה דיון חשוב, אלא גם העלתה סימני שאלה לגבי האיזון, ההקשר וההוגנות שבהצגת הדברים.

בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה נאמר – אלא כיצד בוחרים להציג זאת. ובמקרה הזה, נדמה כי הבחירה הובילה לעיוות מסוים של המציאות, כזה שפוגע לא רק בדמות אחת, אלא גם באמון הציבור בשיח התקשורתי כולו.