כשהלוחמים ממשיכים לשאת בנטל והוויכוח על השוויון רק מתעצם, הגיע הזמן לשאול את השאלות שרבים כבר חושבים אבל חוששים לומר בקול

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('60b70d48-b0c0-4aca-8962-09bbf602dad6','/dyncontent/2026/6/9/0aa99040-1574-4de8-bf27-098fa589bb9a.jpg',21308,'בנאר כתבה',525,78,true,54186,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('60b70d48-b0c0-4aca-8962-09bbf602dad6','/dyncontent/2026/4/15/2f677a5d-bf57-4bca-8144-8f82fa488dd6.jpg',20973,'האקדמית רמת גן באנר כתבה',525,78,true,54186,'Image','');},15]]);})

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, אני מרגישה שיותר ויותר ישראלים מסתובבים עם שאלות קשות שהם כבר חוששים לומר בקול. אחרי אותו יום נורא, שבו מחבלי חמאס רצחו, חטפו ופצעו אזרחים רק משום שהם ישראלים ויהודים, נדמה היה שהאסון יחזיר אותנו לערבות הדדית ולתחושת גורל משותף. אבל ככל שחולף הזמן, הוויכוחים סביב השוויון בנטל, הפטור מגיוס, תקציבי הישיבות, נטל המס, קמפיינים ייעודיים למגזרים מסוימים והמחאות נגד גיוס בני ישיבות רק הולכים ומעמיקים. בזמן שהלוחמים והמילואימניקים ממשיכים לשלם מחיר כבד כדי להגן על כולנו, רבים שואלים האם האחריות הלאומית מתחלקת באמת באופן שוויוני. זו אינה קריאה נגד ציבור כזה או אחר, אלא קריאה לעצור ולשאול האם מדינת ישראל עדיין מצליחה לשמור על תחושת השותפות שעליה הוקמה, או שאנחנו הולכים ומתרחקים ממנה.

AI

אני מסתכלת סביבי ורואה מציאות שמעלה אצלי יותר סימני שאלה מתשובות.

אני רואה מחאות המוניות נגד גיוס בני ישיבות, שומעת אמירות של רבנים ואישי ציבור שמעוררות סערה ומעמיקות את הקרע, ורואה את השיח הציבורי הופך מקוטב יותר ויותר.

במקביל, כמעט מדי יום מתפרסמת הודעה נוספת על לוחם שנהרג או נפצע, על משפחה שנכנסת למעגל השכול ועל צעירים שעוזבים את הבית כדי להגן על כולנו.

ואז אני שואלת את עצמי שאלה פשוטה.

האם כולנו באמת נושאים באותה אחריות למדינה?

אני לא כותבת מתוך שנאה. אני גם לא מאמינה שאפשר לשפוט ציבור שלם על פי מעשיהם או אמירותיהם של חלק ממנהיגיו. יש חרדים שמתגייסים, עובדים ומתנדבים, ויש גם מי שמתנגדים לכך. אבל דווקא משום שמדובר בסוגיה כל כך רגישה, אסור להפסיק לדבר עליה.

כשאני משלמת מסים, כמו מיליוני אזרחים אחרים, אני מצפה לדעת שהכסף הציבורי מתחלק באופן הוגן ומשרת את כלל אזרחי המדינה. לכן הוויכוח על תקציבים לחינוך, לישיבות, לרשויות ולמשרדי הממשלה אינו רק ויכוח פוליטי. הוא נוגע לשאלה איך אנחנו רוצים שמדינת ישראל תיראה בעוד עשר או עשרים שנה.

גם בעולם הפרסום אני מרגישה שהמגמה הזו הולכת ומתחזקת. אני נתקלת ביותר ויותר קמפיינים שפונים באופן ייעודי למגזר החרדי. לעיתים מדובר בהחלטות עסקיות לגיטימיות, ולעיתים בקמפיינים ממשלתיים שנועדו להגיע לקהל יעד מסוים. ועדיין, מותר לשאול האם במקרים מסוימים נוצרת תחושה של העדפה, והאם היא משפיעה על האמון של חלקים אחרים בציבור.

הכאב הגדול שלי הוא לא רק סביב התקציבים או הקמפיינים.

הכאב הוא סביב תחושת השותפות.

ב7 באוקטובר המחבלים לא שאלו אם הקורבן חילוני או דתי, ימני או שמאלני, תושב קיבוץ או עיר. מבחינתם היינו מטרה משום שאנחנו ישראלים ויהודים. ברגעים ההם היינו עם אחד.

אם האויב שלנו לא מבחין בינינו, אולי גם אנחנו צריכים לזכור מה מחבר אותנו.

דווקא בגלל זה, שאלת השוויון בנטל אינה שאלה של ימין או שמאל. היא שאלה של חוזה חברתי. של אחריות הדדית. של אמון בין המדינה לאזרחיה.

אפשר לחלוק על הדרך. אפשר להתווכח על הפתרונות. אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה של ישראלים רבים שמרגישים שהאיזון הופר.

אני לא מחפשת להעמיק את הקרע. להפך.

אני מחפשת לעורר דיון אמיתי.

דיון על שוויון.

דיון על אחריות.

דיון על עתידה של מדינת ישראל.

כי בסופו של דבר, מדינה חזקה לא נמדדת רק בכוחו של הצבא שלה, אלא גם בתחושת הצדק של אזרחיה. וכאשר יותר ויותר אנשים שואלים אם החובות והזכויות מתחלקים באופן הוגן, אסור להשתיק את השאלה. צריך להתמודד איתה.

רק אם נצליח לנהל את השיח הזה בכנות, בכבוד ובאומץ, נוכל לחזק את מה שהפך אותנו למדינה אחת מלכתחילה. לא הסכמה על כל דבר, אלא ההבנה שכולנו חולקים אחריות משותפת לעתיד שלנו.

 
 
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה